בעבירות על חוק התכנון והבנייה ניתן להטיל על מי שהורשע בדין קנסות מסוגים שונים, כולם ו/או חלקם וזאת בנוסף למתן צו הריסה למבנה שנבנה ללא היתר ו/או צו הפסקת שימוש ביחס לשימוש חורג שנעשה במבנה. כן ניתן להשית על הנשפט עונש מאסר, בפועל או על תנאי וכן התחייבות להימנע מביצוע עבירה. חשוב לזכור כי הוראות החוק קובעים סכומי מקסימום ובמרבית המקרים התביעה אינה דורשת סכומי מקסימום ובית המשפט גם אינו משית על המורשע סכומי מקסימום. קביעת הקנסות והתשלומים האחרים נגזרת משיקולים רבים ומגוונים הקשורים לחומרת העבירה והיקפה. במקרים רבים במסגרת ההליך, מגיעים הצדדים להסדרי טיעון שתכליתם, בין היתר, להגיע להסדרים שיקטינו למינימום את הנזקים הנובעים מההליך.
קנס לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה
סעיף 204 לחוק התכנון והבניה קובע –
. (א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו – קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת – קנס נוסף, מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו.
(ב) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית, דינו – מאסר שנה אחת ובעבירה נמשכת קנס כאמור בסעיף 61 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן – חוק העונשין), לכל יום שבו נמשכת העבירה, לאחר שנמסרה לנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו.
(ג) המשתמש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה או השניה, דינו – קנס מאסר שנה אחת ובעבירה נמשכת – קנס נוסף לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו.
(ד) המשתמש שימוש חורג במקרקעין לאחר תום תקופת המקסימום שנקבעה בהתאם להוראות פרק ז', או לאחר שנמסרה לו הוראה מהועדה המקומית לפי סעיף 184 ואין עוד ערר עליה, דינו – מאסר שנה.
סעיף 204 לחוק קובע אלו עונשים יוטלו על נאשם בעבירות על חוק התכנון והבניה בסוגים שונים של עבירות: ביצוע עבודה ללא היתר, שימוש במקרקעין ללא היתר, ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין בסטיה מהיתר או תוכנית, שימוש בקרקע חקלאית בניגוד לחוק וכן שימוש במקרקעין לאחר תם התקופה שנקבעה בתוכנית לשימוש מסוים בעקבות כניסתה של תוכנית חדשה (הוראות מעבר). העונשים הקבועים הינם קנס כספי ובעבירה נמשכת קנס בגין כל יום בו נמשכת העבירה. בנוסף רשאי בית המשפט להטיל עונשי מאסר. הטלת עונשי מאסר הינה נדירה יותר בעבירות תכנון ובניה ונעשה בה שימוש במקרים של עבריינות סדרתית ואי קיום צווים של בית משפט כמוצא אחרון .
ואולם סמכותו של בית המשפט להטלת קנסים כספיים אינה מתמצה בקנס לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה ולרשות בית המשפט עומדים כלים נוספים לענישה כלכלית כפי שיפורט להלן:
קנס לפי סעיף 218 לחוק התכנון והבנייה
סעיף 218 לחוק התכנון והבניה קובע –
"בית המשפט יצווה על הנשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל על עבירה לפי פרק זה ולחיוב בהוצאות משפט, לשלם את האגרה או את תשלום החובה האחר הקשורים בעבירה ושהנשפט חייב בתשלומם אותה שעה מכוח חוק זה וטרם שילם אותם, ואם הייתה העבירה בקשר לעבודה או לשימוש הטעונים היתר לפי חוק זה – אותן אגרות או תשלומי חובה אחרים שהיו מגיעים ממנו מכוח חוק זה אותה שעה אילו ניתן ההיתר בית המשפט רשאי לחייב את הנשפט בתשלום נוסף, שלא יעלה על סכום האגרה או תשלום החובה הקשורים בעבירה".
בית משפט קבע כי החיוב על פי סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, בין אם מדובר באגרה, בתשלום החובה או בכפל האגרה ותשלום החובה, אינו בגדר קנס. במסגרתו ניתן לדרוש מהנשפט לשלם גם תשלומי חובה אחרים כגון היטל השבחה והיטלים אחרים שאפשר והיו חלים אילו ניתן היתר בנייה לאותה בנייה נשוא העבירה. בהתאם לסעיף יכולה התביעה לבקש מבית המשפט לחייב את הנשפט בתשלום היטל השבחה בגין הבנייה או השימוש החורג. החיוב בהיטל השבחה נעשה באמצעות חוות דעת שמאית המוגשת לבית המשפט. גם כאן רשאי הנשפט להגיש חוות דעת נגדית ולחקור את השמאי של התביעה על חוות הדעת.
כאשר מדובר בשימוש חורג הבעיה עשויה להיות מורכבת יותר שכן השימוש החורג מעצם טיבו מתייחס לתקופה מוגבלת. ככל שהשימוש היה לתקופה קצובה והופסק, למשל בעקבות הגשת כתב האישום, אז החיוב בהיטל השבחה אינו מחושב לצמיתות אלא לתקופה קצרה.
לדוגמה
מר עברון הורשע בעבירה של שימוש חורג במבנה ממשרד למגורים. משך התקופה הייתה שנה אחת אם שווי של מטר משרדים הינו 8000 ₪ למ"ר ושווי מטר מגורים הינו 30,000 ₪ למ"ר אז ההשבחה הנובעת מכך הינה 22,000 ₪ למ"ר והיטל ההשבחה הינו 11,000 ₪. ואולם החישוב הנ"ל מתייחס לשימוש חורג לצמיתות ואילו בענייננו מדובר בשימוש חורג לתקופה קצרה שלשנה אחת ולפיכך החישוב השמאי צריך לקחת זאת בחשבון. מובן כי במסגרת קביעת היטל השבחה ניתן גם להפחית עלויות התאמה. כאמור, עניין זה הינו בגדר עניין שמאי ולשם כך נעשה שימוש בשמאים מטעם הצדדים ולבסוף העניין מוכרע על ידי בית המשפט.
קנס לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה
סעיף 219 לחוק התכנון והבניה קובע-
"(א) הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית המשפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו, בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו, קנסות כדלקמן:
(1) בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה – כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר;
(2) בעבירה בקשר לבניה בסטיה מהיתר או מתכנית או בניגוד להוראה אחרת מכוח חוק זה – כפל הפרש בין שווי המבנה או התוספת למבנה כפי שהוקמו לבין שווים כפי שהיה אילו הוקמו בהתאם להיתר, לתכנית או להוראה האחרת.
(ב) לא הטיל בית המשפט קנס כאמור בסעיף קטן (א), רשאית הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגיהם לתבוע מהנשפט בדרך של תובענה אזרחית סכומים בשיעורים האמורים בפסקאות (1) ו-(2) לסעיף קטן (א).
(ג) הוראות סעיף זה לא יחולו אם הוכח לבית המשפט כי, לפני מתן גזר הדין, הרס הנשפט את המבנה או את התוספת למבנה שלגביהם נעברה העבירה; בית המשפט רשאי לדחות את מתן גזר הדין למועד שיקבע כדי לאפשר לנשפט לבצע את ההריסה.
(ד) לענין סעיף זה, 'שווי המבנה או התוספת' – שווים ביום ביצוע העבירה או ביום מתן החלטת בית המשפט, לפי הגדול שבהם, כשהם פנויים.
(ה) כל סכום שנפסק לפי סעיף זה ישולם לקופת הועדה המקומית."
סעיף זה מאפשר להטיל בנוסף לקנס על פי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה (שהינו קנס בסכום קבוע וכן קנס נוסף בגין עבירה נמשכת) או במקומו קנס בשווי כפל שווי המבנה או התוספת שנבנו שלא כדין. יתר על כן, ככל שלא הוטל קנס כאמור במסגרת ההליך הפלילי ניתן לתבוע מן הנאשם סכום זה במסגרת תובענה אזרחית. ואולם, לא ניתן יהיה להשית קנס על פי סעיף 219 או לתבוע את סכום הקנס במסגרת הליך אזרחי כאשר הוכח שהמבנה או התוספת נהרסו קודם למתן גזר הדין. לפיכך הפסיקה פירשה את הקנס לפי סעיף 219 כאמצעי לאכיפת הריסת הבניה הבלתי חוקית, כאמצעי אזרחי ולא כעונש פלילי גרידא.
מהו שווי המבנה או התוספת?
שווי המבנה או "התוספת" הינו השווי ביום ביצוע העבירה או ביום מתן החלטת בית המשפט, הגבוה ביניהם, כשהם פנויים. לצורך קביעת השווי מוגש במסגרת ההליך הפלילי, לאחר ההרשעה ובטרם ניתן גזר הדין, חוות דעת שמאית מטעם התביעה לצורך קביעת שווי המבנה או הפרשי שווי המבנה. ככלל "שווי המבנה" הוא, למעשה, טובת ההנאה שהושגה על ידי העבריין הנבחנת לפי שווי השוק של המבנה כאילו הוקם בהיתר. לנשפט בעבירה מוקנית הזכות להציג חוות דעת נגדית וכן לחקור את שמאי התביעה על חוות דעתו.
קנס לפי סעיף 63 לחוק העונשין
בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 לחוק התכנון והבנייה ולקנס הקבוע בסעיף 219 לחוק התכנון והבנייה דורשת התביעה לחייב את הנאשם בקנס לפי סעיף 63 לחוק העונשין. הפסיקה קבעה כי אין מניעה על פי הדין לעשות שימוש בהוראותיו הכלליות של סעיף 63 לחוק העונשין בנוסף להוראות סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה. המוטיבציה של התביעה לבקש להשית על הנאשם קנס גם בהתאם לסעיף 63 לחוק העונשין נובעת מהאפשרות לחייב את הנאשם בתשלום בגובה ההתעשרות שצמחה לנאשם מביצוע העבירה.
סעיף 63(א) לחוק העונשין קובע-
"בשל עבירה שנתכוון בה הנאשם לגרום נזק ממון לאחר או להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר, רשאי בית המשפט להטיל על הנאשם קנס פי ארבעה משוויים של הנזק שנגרם או של טובת ההנאה שהושגה על ידי העבירה, או את הקנס שנקבע בחיקוק, הכל לפי הגדול שבהם."
תכליתו של סעיף 63 לחוק העונשין הינה עונשית ותכליתה הצמדת שיעור הקנס לנזק שאותו התכוון הנאשם לגרום בביצוע העבירה או לטובת ההנאה שהתכוון להשיג, והיא נועדה לשרת תכלית הרתעתית באמצעות "הוצאת בלעו של הנאשם מפיו וגרימת חסרון כיס".
מהו שווי טובת ההנאה בו ניתן לחייב לפי סעיף 63 לחוק העונשין?
בהתאם לפסיקה נקבע כי טובת ההנאה ממנה נגזר שיעורו המקסימאלי של הקנס שניתן להשית היא זו שהתכוון הנאשם להשיג (לו או לאחר) ואשר הושגה בפועל על ידי ביצוע העבירה. בעניין זה דחה בית המשפט את טענות התביעה לפיהן יש לחשב את שווי טובת ההנאה בהתאם למה שציפה הנאשם להשיג במועד ביצוע העבירה. מדובר בשוני מהותי, כלומר טובת ההנאה אינה נמדדת לפי פרמטרים אובייקטיבים של מהי טובת ההנאה שניתן היה להשיג, על בסיס חוות דעת שמאית, אלא ששווי טובת ההנאה ייבחן לפי זו שהפיק הנאשם בפועל.
בית המשפט קבע כי טובת ההנאה לעניין סעיף 63(א) לחוק העונשין שווה לכספים, ליתרון ולחסכון שנהנה מהם העבריין כתוצאה מביצוע העבירה נכון למועד ביצוע העבירה או מועד מתן החלטת בית המשפט, לפי המועד בו ערכם של אלו גדול יותר. כאשר מדובר בעבירות של בניה שלא כדין, העלייה בערכו של הנכס כתוצאה מעבירה זו מהווה טובת הנאה שהושגה שכן ערכו של הנכס בו בוצעה בניה כאמור עלה.
בית המשפט קבע כי סעיף 63(א) לחוק העונשין נקבע במפורש כי המדובר בטובת הנאה שהושגה על ידי העבירה ועל כן אין די בציפייה של העבריין להשיג טובת הנאה אלא יש להוכיח את השגתה בפועל. לא הושגה זו בפועל – לא תובא היא בחשבון בקביעת גובה הקנס לעניין סעיף 63(א) לחוק העונשין.
מהי טובת ההנאה לפי סעיף 63 לחוק העונשין?
כיצד נקבע שווי טובת ההנאה לפי סעיף 63(א) לחוק העונשין מקום בו ניתן צו הריסה?
בפסיקה נקבע כי אין להתחשב באירוע שקרה או שעשוי לקרות לאחר מועד ביצוע העבירה במסגרת קביעת תקרת הקנס המקסימאלי וכי לאירועים שקרו לאחר מועד ביצוע העבירה או שעשויים לקרות לאחריו יש לתת משקל במסגרת הטלת "הקנס האקטואלי" על הנאשם. בכלל זאת נקבע כי שיקול שניתן לשקול הוא כמה מתוך טובת ההנאה שהושגה על ידי העבירה נשארה בידי העבריין ובפרט הוצאתו של צו הריסה
מהי טובת ההנאה שהושגה בפועל?
כאשר מדובר בבניה שלא כדין נשאלת השאלה מהי טובת ההנאה שהושגה בפועל? אפשר ויהיה מדובר בדמי השכירות שהתקבלו בפועל אצל העבריין בגין השכרת הנכס או התוספת שנבנו שלא כדין? בהתאם לפסיקה נקבע כי כאשר מדובר בבניה שלא כדין, טובת ההנאה שהופקה כתוצאה מביצוע העבירה היא גם השבחת הנכס. השבחה זו נוגעת לשוויו של הנכס בן אם באמצעות מכירת הנכס או באמצעות השכרתו. הרעיון הוא שמאחר וערכו של הנכס, לאחר ביצוע אותה בניה שלא כדין עלה, הרי שעלייה זו בערכו היא טובת ההנאה שהושגה בעקבות ביצוע העבירה. לצורך כך גם עריכת שומת הנכס תוך שימוש בשיטה של היוון ההכנסות אינה פסולה לצורך קביעת העלייה בערכו של הנכס כתוצאה מן הבניה שלא כדין. ואולם מאחר והשומה אמורה לשקף את ההשבחה בפועל, חייב להינתן בה ביטוי לעובדה כי המדובר בבניה בלתי חוקית על כל המשתמע מכך.
שיעור הקנס צריך להיקבע לאחר בחינת כל הנסיבות
בהתאם לפסיקה קביעתו של שיעור הקנס בכל מקרה ומקרה חייבת להיעשות לאחר שבית המשפט בחן את נסיבות המקרה לרבות הנסיבות המפורטות להלן –
(א) מה היקף הכספים שהתקבלו בפועל אצל העבריין או שהוצאתם נחסכה כתוצאה מביצוע העבירה;
(ב) האם בוצעה הריסה של המבנה קודם למתן גזר הדין. עניין זה עשוי להוות שיקול מהותי שלא להשית על הנשפט את הקנס ואו חלקו לפי סעיף 63 לחוק העונשין.
(ג) האם במסגרת גזר הדין ניתן צו הריסה כך שיתכן ובמועד נראה לעין תיהרס הבניה הבלתי חוקית;
(ד) האם הושתו על המבקש קנסות נוספים בהתאם להוראות השונות הקבועות בחוק התכנון והבניה.
(ה) חומרת המעשים שבוצעו ואת היקפם, כמו גם נסיבות נוספות שעשויות לשמש כשיקול לחומרה או לקולא בגזירת עונשו של העבריין.
