חשבתם שיש לכם דירת מגורים ? רשות המסים עשויה לחשוב שאתם טועים

אם אתם בעלים של דירת מגורים בקומת קרקע, קומת ביניים או בקומת גג, בעיקר בבניינים ישנים, אפשר ורשויות המס לא יאפשרו לכם ליהנות מפטור ממס שבח בעת מכירתה (פטור דירה יחידה ופטור דירת ירושה) או שישללו מכם (אם אתם בעלי יותר מדירת מגורים אחת) את הזכאות למס מוטב (בחישוב לינארי) בעת מכירת הדירה, וזאת בעקבות שינויי מדיניות של מנהל מס שבח ופסיקות סותרות של ועדות הערר מס שבח לפיהן נכסים שאינם דירות מגורים בהתאם להיתר הבנייה לא זכאיות לפטור ממס שבח בעת מכירתן אפילו שימשו במשך שנים רבות למגורים.

גם משקיעים שרוכשים נכסים ביעוד של משרדים ו/או חנויות ו/או נכסי שירות (מחסנים, חדרי הסקה, חדרי כביסה וכו') מתוך כוונה להסב אותם לדירות מגורים ללא היתר, צריכים לחשב מסלול מחדש ולשקלל במכלול הסיכונים (בנוסף לסיכון הנובע מנקיטת הליכים להפסקת השימוש החורג על ידי הרשות המקומית) גם את האפשרות שרשויות המס לא יכירו בנכס כדירת מגורים לצורך מתן הפטור או שיעור מס מוטב במכירתה.

בנוסף, לאור האמור, החשיבות בביצוע בדיקה תכנונית מקדימה בנוגע לייעוד הנכס למגורים על ידי עורך הדין טרם הרכישה מתגברת שכן במצב כזה לא רק שהקונה ירכוש נכס פגום ושונה מזה שהתכוון לרכוש (למשל מחסן במקום דירת מגורים) וישלם מחיר גבוה יותר מערכו בשוק, לא רק שהוא חשוף להגשת כתב אישום בגין שימוש חורג, אלא שהוא עשוי לאבד את הזכאות לפטור ממס שבח ו/או זכאות לשיעור מס מוטב בעת מכירתה.

לדעתנו, עמדת רשות המסים וועדות הערר אינה מתקבלת על הדעת, אבסורדית במקרים מסוימים, מהווה חקיקה שיפוטית רטרואקטיבית, פוגעת בעיקרון ההסתמכות, פוגעת בעקרון השוויון בין נישומים, תורמת לחוסר וודאות, קשה ליישום ומצריכה את רשויות המס וועדות ערר להכריע בסוגיות תכנוניות ובעניינים שהם לא בתחום מומחיותם ו/או סמכותם ואין לה את המשאבים והכלים לברר אותם. מדובר בסוגיה מורכבת שמתערבבים בה עניינים קנייניים, תכנוניים ומיסויים לצד שיקולים מערכתיים והינה בעלת השלכות רוחביות ונראה שלא נעשתה חשיבה מעמיקה וסדורה בנושא וההחלטות, שניתנו למקרים פרטניים לא יכולות בשום פנים ואופן להפוך להלכה מחייבת.

ככלל, לא נראה כי ראוי לעשות שימוש בדיני המס כאמצעי ענישה ו/או הרתעה כנגד ביצוע עבירות בנייה, כשברור גם כי עמדת רשות המיסים אינה נובעת מרצונה להילחם בעבירות התכנון והבנייה אלא מתוך רצונה להגדיל את הכנסותיה ממסים. לרשות רשויות התכנון ובית המשפט לעניינים מקומיים עומד ארגז כלים רחב היקף שהורחב במסגרת תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה והמאפשר הפעלת אמצעים רבים להפסקת שימושים חורגים וכן הטלת קנסות משמעותיים כנגד עברייני בנייה.

מה הייתה גישת רשויות המס עד לאחרונה?
הגדרת "דירת מגורים" בחוק מיסוי מקרקעין
היותו של נכס מסוים "דירת מגורים" מהווה תנאי בסיסי, בין היתר, לצורך קבלת פטור ממס שבח בעת מכירת דירה יחידה או דירת ירושה; לצורך זכאות לשיעור מס שבח מוטב (לינארי) לבעלי יותר מדירת מגורים אחת; לצורך הקביעה האם אדם הינו בעל דירה יחידה או יותר, לשם קביעת שיעור מס הרכישה ברכישת דירה, שהינו נמוך יותר לבעל דירה יחידה לעומת בעלים של יותר מדירה אחת.
בהתאם לסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין דירת מגורים מוגדרת כדלקמן:

"דירה או חלק מדירה, שבנייתה נסתיימה והיא בבעלותו או בחכירתו של יחיד, ומשמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה, למעט דירה המהווה מלאי עסקי לענין מס הכנסה.

ואכן עד לאחרונה היה ידוע לכל, וזאת הייתה גם עמדת רשות המיסים, שקיימות שתי חלופות ברורות לכך שדירה תיחשב לדירת מגורים: חלופה א' – דירה המשמשת למגורים וחלופה ב' – דירה המיועדת לפי טיבה למגורים.

אז מה בעצם השתנה?
בעת האחרונה החלה רשות המסים לנקוט בגישה שונה וקבעה בשני מקרים: פרשת גיא ופרשת שטיין, שנכסים ששימשו בפועל כדירות מגורים במשך שנים רבות אינם זכאים לפטור ממס שבח שכן מבחינה תכנונית הן אינן דירות מגורים שכן אין להם היתר שימוש למגורים אלא שימוש כחדר הסקה או מחסן.

בפרשת גיא, נרכש בשנת 1993 מחסן בשטח של 53 מטרים ברחוב ביאליק בתל אביב שהיה חדר כביסה, לפי ההיתר, והוסב לדירת מגורים. לאחר הליכים שנמשכו מספר שנים ניתן פסק דין שחייב את החזרת המצב לקדמותו, פירוק מתקני הדירה והפסקת השימוש. מספר חודשים לאחר מכן נמכרה הדירה והמוכר ביקש לקבל פטור ממס שבח בגין מכירת דירת מגורים ובקשתו נדחתה על ידי רשות המסים.

בפרשת שטיין, היה מדובר בדירה בקומת הקרקע ברח' מגידו בתל אביב אשר נבנתה בקומה מפולשת, ועל פי היתר הבנייה המקורי היעוד היה למחסן וחדר הסקה. הדירה נרכשה בשנת 1992 כדירת מגורים ושימשה במשך כל השנים כדירת מגורים והמוכר ביקש לקבל פטור ממס שבח בגין מכירתה. גם כאן בקשתו לפטור נדחתה על ידי רשות המסים.

בשני המקרים הוגש ערר על ההחלטה לוועדת הערר מס שבח והיא נידונה בפני אותו הרכב של שופטים. בפרשת גיא (ר"ע 34577-08-19) מחודש אוגוסט 2019) קבעו שלושת השופטים פה אחד כי המוכר אינו זכאי לפטור ואילו בפרשת שטיין (ר"ע 52894-05-17 מחודש נובמבר 2019) קבעו שני שופטים (לזר ופרידמן) שהמוכר זכאי לפטור והשופט קירש קבע שהמוכר אינו זכאי לפטור.

השופט קירש ביסס את קביעתו בשני המקרים על פרשנות סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין לפיה בטרם בוחנים את ההגדרה הקבועה בסעיף 1 לפיה "דירת מגורים" הינה דירה שמשמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה, יש לבחון מהי בכלל "דירת מגורים" וקובע כי אם לדירה אין היתר שימוש למגורים היא בכלל אינה דירת מגורים ומשכך אין רלוונטיות לכך שהיא משמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה.

שני השופטים האחרים (לזר ופרידמן) קבעו בשני המקרים כי לא ניתן לפרש את הסעיף בדרכו של השופט קירש משום שגישה זו מרוקנת מתוכן את ההגדרה של "דירת מגורים" בסעיף 1 לחוק ומובילה לתוצאות לא רצויות. לשיטתם המבחן לעניין זכאות לקבלת פטור ממס שבח הינה "שלא יצא חוטא נשכר", היינו בחינה מוסרית וערכית המערבת שיקולי תם לב וצדק, שבהתאם לה ייקבע האם המוכר זכאי לפטור ממס שבח.

לפיכך השופט קירש קבע כי הן בפרשת גיא והן בפרשת שטיין המוכר לא זכאי לפטור ממס שבח במכירת הדירה שכן הוכח בשני המקרים שלא היה לדירה היתר למגורים ומשכך אין מדובר בדירת מגורים.

לעומתו, השופטים לזר ופרידמן קבעו בפרשת גיא שהמוכר לא זכאי לפטור ממס שבח שכן המוכר היה מודע ממועד רכישתה של הדירה בשנת 1993 כי מדובר במחסן, ובמשך תקופה ארוכה ניהלה העירייה הליך משפטי כנגד השימוש של המוכר בדירה, וזמן קצר טרם המכירה ניתן פסק דין בבית משפט לעניינים מקומיים לפיו השימוש בדירה למגורים הוא שימוש אסור ועל המוכר להפסיק את השימוש ולהסיר את מתקני הדירה (מטבח, מקלחת, שירותים וכו') כך שלא תוכל לשמש לדירה, ומשכך, ומכח העיקרון לפיו "חוטא לא יצא נשכר", יש לקבוע שהנכס לא נמכר כדירת מגורים אלא כמחסן.

לעומת זאת בפרשת שטיין קבעו השופטים לזר ופרידמן כי המוכר זכאי לפטור ממס שבח במכירת הדירה מאחר והנכס נרכש בשנת 1992 למגורים, שולם מס רכישה כדירת מגורים, נעשה שימוש בדירה במשך עשרות שנים למגורים והעירייה מעולם לא נקטה בהליכים כנגד השימוש החורג שנעשה בדירה, ולא הוכח שהמוכר ידע שאין היתר לדירה למגורים ולפיכך, לא מתקיים כאן העיקרון של "חוטא יוצא נשכר" שכן המוכרים פעלו בתם לב.

הבעייתיות בבירור והכרעה בענייניי תכנון ובנייה ע"י רשות המסים וועדות הערר מס שבח?
למעשה בהתאם לשתי הגישות שהוצגו לעיל (השופט קירש מצד אחד והשופטים לזר ופרידמן מצד שני) הרי שלצורך קבלת החלטה האם אדם זכאי לפטור ממס שבח במכירת דירה, יהיה צורך לקבוע ממצאים עובדתיים בשני עניינים: האחד – מהו הייעוד של הנכס על פי היתר הבנייה, שמבחינתו של השופט קירש אם יתברר שאין היתר למגורים אז אין פטור ממס שבח, והשני – לפי שיטתם של השופטים פרידמן ולזר – גם אם יתברר שאין לנכס היתר למגורים יהיה צורך לעבור לשלב הבא ולבחון את כל מכלול הנסיבות הקשורות ברכישת הנכס על ידי המוכר, על מנת להתחקות אחר תם ליבו של המוכר בעשותו שימוש לא חוקי בנכס למגורים, ובכלל זה לבחון האם המוכר היה מודע לכך שאין לנכס היתר, משך השימוש בנכס למגורים, סיווגו של הנכס בארנונה, אופן רישומו בטאבו, סיווגו בעת הרכישה, האם ננקטו הליכים כנגד הנכס ומה היו תוצאות ההליכים והאם בשקלול כל האמור היקף "חטאיו של המוכר" מצדיקים את שלילת הפטור אם לאו.

הבירור העובדתי לא יידרש רק ביחס למקרה של מכירת דירה יחידה בפטור ממס שבח, אלא שהוא יידרש גם במקרה ההפוך, שבו אדם מבקש למכור דירת מגורים בפטור דירה יחידה למרות שיש לו דירה נוספת, בטענה שהתברר לו "בדיעבד" שהדירה הנוספת אותה הוא רכש לפני שנים רבות כדירה, ושילם עליה מס רכישה כדירה, והשתמש בה במשך שנים כדירה, אינה דירה כי בהיתר הבנייה היא מוגדרת כמחסן. טענה דומה עשוי לטעון רוכש של דירה שיבקש ליהנות ממדרגות מס של דירה יחידה, למרות שיש בבעלותו דירה נוספת, בטענה שהתברר לו "בדיעבד" שזאת לא דירה אלא חדר הסקה. עולה השאלה האם גם במקרה כזה תסכים רשות המסים לשלול מהדירה את סיווגה כדירת מגורים באופן שיאפשר לבעל הדירה ליהנות מפטור ממס שבח ו/או משיעור מס רכישה מופחת?

אלא שבירור עובדתי בענייני תכנון ובנייה אינו מצוי בסמכותם של רשות המסים וועדות הערר מס שבח והם מוקנות בחוק לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, לועדות הערר לתכנון ובנייה ולבית המשפט לעניינים מקומיים. לרשות המסים וועדות הערר אין את הידע, המומחיות, הכלים והמשאבים הדרושים לצורך ביצוע הבירור העובדתי לא ביחס לשימושים המותרים על פי ההיתר ובוודאי שלא ביחס לבחינה וניתוח של מכלול הנסיבות המשתרעות לעיתים על תקופה של עשרות שנים.

בהקשר הזה ראוי להזכיר כי בחינת ההיתר של הדירה הן ביחס לשימושים המותרים והן ביחס לבנייה המותרת אינה בגדר מידע המצוי בידי רשות המיסים, ולעיתים גם המידע שנמצא ברשויות התכנון אינו מושתת על מסד נתונים אמין וודאי, ועיקר פעולות האכיפה בנוגע לשימושים חורגים הנם תולדה של הלשנות במיוחד כאשר מדובר בשימוש חורג במשך עשרות שנים, להבדיל משימוש חדש, ומשכך הסיכוי לגלות שדירה המשמשת למגורים הינה במקור מחסן – נמוכה ביותר.

יתרה מזאת, בעת מכירה ו/או רכישה של דירת מגורים, לא קיימת דרישה במסגרת הדיווח לרשות המסים להצהיר האם לדירה יש היתר למגורים, ואין דרישה לצרף את ההיתר של הדירה. בפרשות גיא ושטנר רשות המסים גילתה שאין לדירות היתר למגורים רק משום שהצדדים עצמם התייחסו להיעדר ההיתר בהסכם המכר (שכן המוכר רצה להגן על עצמו מפני טענה עתידית מצד הקונה שלא ידע שלנכס אין היתר למגורים).

המשמעות הנובעת מכל האמור לעיל הינה שהיכולת של רשות המסים לזהות ולסווג באופן עצמאי נכסים שאינם דירות מגורים לפי ההיתר הינה קלושה.

לפיכך האם יעלה על הדעת ששלילת סיווגה של דירה כדירת מגורים, בדיעבד, יעשה בצורה מקרית רק באותם מקרים שיתגלו לרשות המסים? האם מתקבל על הדעת שתישלל הזכאות לקבלת פטור ממס שבח בשל העובדה שננקטו הליכי אכיפה כנגד בעל דירת מגורים מסוימת , שנעשה בה שימוש למגורים בניגוד להיתר, בעוד שעשרות אלפי דירות אחרות ייהנו מפטור ממס שבח רק שום שלא "עלו עליהם" בשל סיבות שונות כגון העדר אכיפה, שיקולי מדיניות באזורים מסוימים, היעדר ראיות או סתם מזל? האם יעלה על הדעת שסיווגה של דירה כדירת מגורים עשוי להשתנות בכל עת, בשל נסיבות משתנות, וזאת לעיתים בחלוף עשרות שנים, לאחר שהדירה נמכרה מספר פעמים כדירת מגורים וניתן פטור ממס שבח במכירתה ושולם עליה מס רכישה כדירת מגורים?

המורכבות בסיווגו של נכס כדירת מגורים מבחינה תכנונית
בנוסף, גם השאלה האם קיים היתר למגורים היא לא תמיד פשוטה, במיוחד כשמדובר בדירות שנבנו לפני שנות ה-70 של המאה הקודמת: לעיתים היתר הבנייה אבד או נגנב או הושמד, ובמקרים אחרים לא ניתן ללמוד מההיתר המילולי ו/או התשריט מהו הייעוד של הנכס.

יש גם לזכור שבתקופה שקדמה לחוק התכנון והבנייה (לפני שנת 1965) לא הייתה קיימת דרישה לציין בהיתר מהו השימוש המותר בנכס. בנוסף, עד לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין בשנת 1969 לא היה מוסד "הבית המשותף" ורישום של בתים משותפים נעשה בדרך של רישום חכירה או חברות גוש חלקה, ולא הייתה הקפדה על "רכוש משותף". כתוצאה מכך ובהעדר אכיפה מספקת של עבירות תכנון ובנייה, קבלנים היו מספחים שטחים ציבוריים כגון מחסנים, חדרי הסקה, חדרי כביסה ושטחים בקומת הקרקע בין עמודים והופכים אותם לדירות מגורים ומוכרים אותם. גם כאשר היו רושמים את הבית כ"בית משותף" בשלב מאוחר יותר (בחלק מהמקרים) הנכסים היו נרשמים כדירות בנסח הטאבו שכן המפקח על הבתים המשותפים עסק רק בעניינים קנייניים ולא בחן האם קיימת התאמה בין הייעוד בהיתר לבין הרישום בפועל.

בישראל לא קיים מאגר ממוחשב ממנו ניתן ללמוד באופן מוחלט בלחיצת כפתור מהו הייעוד התכנוני של נכס, וזאת להבדיל מנסח הטאבו שהרשום בו מהווה, למשל, ראיה מוחלטת לזהות בעליו של נכס. לעומת זאת תיאור הנכס כדירת מגורים בנסח הטאבו בבית משותף אינו מעיד בהכרח שההיתר של הנכס הוא למגורים (בהיעדר הקפדה ו/או חובה בעבר לרשום את הייעוד של הנכס בטאבו בהתאם לייעודו בהיתר). גם רישומי הארנונה אינם מלמדים על ייעוד הנכס שכן סיווג הנכס לצורכי ארנונה נעשה לפי השימוש בפועל ללא קשר לייעודו בהיתר. הייעוד התכנוני של הנכס נלמד אך ורק מהיתר הבנייה המצוי בתיק הבניין של הנכס ו/או בתיק הבניין הסרוק באתר המידע התכנוני של הרשות המקומית.

למעשה בישראל מצויים עשרות אלפי נכסים שייעודם על פי היתר הבנייה אינו מגורים (מחסנים, חדרי הסקה, שטחי שירות, שטחים בקומת קרקע מתחת לקומת עמודים, חדרי כביסה בגג ועוד) או שייעודם לא ברור ו/או לא ידוע ו/או שתיק הבניין אבד, שנבנו ברובם במחצית הראשונה של המאה הקודמת ומאז נעשה בהם שימוש למגורים והם נמכרים ונרכשים כדירות מגורים. בדרך כלל המודעות של בעל נכס לעובדה שהנכס אינו דירת מגורים בהיתר מתרחשת בשלב מאוחר יותר, לעיתים במקרה, בעקבות הלשנה ו/או גילוי אקראי של הרשות המקומית בחלוף שנים רבות ורק אז מוגש כנגד בעל הנכס כתב אישום בגין שימוש חורג והפסקת השימוש.

לא תמיד מצליחה התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר (בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי) שהשימוש שנעשה בנכס למגורים הינו מנוגד להיתר. בחלק מהמקרים, קיים ספק בנוגע להיתר. כדי להבין את המורכבות ראוי להביא קביעות של בתי המשפט בהליכים פליליים שעניינים שימושים חורגים. כך למשל בפרשת רוסק (ע"פ 146/83) נקבע כי עצם העובדה שבתיאור הבניין ברישיון הבניין צוין כי יש בו אמבטיה ומטבח היא המכריעה את הכף לצד המסקנה כי מדובר בהיתר למגורים בלבד ולא בעסק או משרד. בפרשת אומניפל נקבע, כי לא די בתכנון כזה של דירה, לאחר שבפועל נעשה בה שנים שימוש למטרת משרד, כדי לקבוע שהמשתמש בנכס הינו עבריין. בדיון בביהמ"ש העליון, קבעה דעת הרוב, כי ביחס לבניינים ישנים, אשר לגביהם לא הוגדר השימוש המיועד בהיתר הבנייה מראש, רשאי ביהמ"ש להסיק את דבר הייעוד מן הנסיבות. תיאורו ותכנונו הפנימי של המבנה, אין בו כדי להוות ראיה מוחלטת ומכרעת לייעוד ולשימוש שמותר לעשות בו, אלא אך ורק ראיה נסיבתית שיש לקבוע משקלה היחסי בכל מקרה בהתחשב במכלול הראיות. כשבוחנים את מכלול הראיות, יש לתת את הדעת כי בסופו של דבר הנטל רובץ לפתחה של התביעה, אשר עליה להראות שהשימוש נעשה שלא כדין. במקום אחר נקבע כי אין להוציא מכלל אפשרות שהבנייה, כפי שהיא כיום, תואמת את תכנון השינויים מ-1937, אם כי לא הוצגה בביהמ"ש תוכנית או היתר לשינויים ואף לא ברורים טיבם של השינויים שכן המסמכים הנוגעים בדבר נעלמו, ככל הנראה, מתיק הבניין.

האם יעלה על הדעת שרשות המסים ו/או ועדת הערר ינהלו משפט זוטא שתכליתו לקבוע האם קיים היתר למגורים לאותה דירה? האם רשות המסים תצטרך להוכיח שאין היתר לדירה מעל לכל ספק סביר או שנטל ההוכחה מוטל על מוכר הדירה? האם ועדת הערר מוסמכת להכריע בשאלות תכנוניות שמסורות לבית המשפט לעניינים מקומיים? האם זכאותו של מוכר לפטור ממס שבח תיגזר מקיומו או היעדרו של היתר בתיק הבניין?

שלילת זכאות לפטור ממס שבח לדירה ששימשה למגורים מטעמים תכנוניים עשויה להביא לשלילת הפטור ממס שבח גם בשל עבירות אחרות על חוק התכנון והבנייה כגון במקרה של הגדלת שטח הדירה ללא היתר או פיצולה. האם במקרה כזה נשלול את הפטור כולו ו/או את חלקו בהתאם ליחס הבנייה הלא חוקית? ומדוע רק לשלול את הפטור ממס שבח, אולי ניתן לשקול לשלול את הזכאות לקבלת מס מופחת בשיעור של 10% על השכרת דירות מגורים ולחייב את בעל הדירה בשיעור מס מלא שכן שיעור המס המופחת הינו לדירת מגורים, ומאחר והדירה אינה דירת מגורים, לפי חוקי התכנון והבנייה, אזי היא גם לא דירה לצורך קבלת שיעורי מס מופחתים.

תופעת ההסבה של נכסים לדירות מגורים ללא היתר במאה ה-21
יחד עם זאת יש לציין כי התופעה של הפיכת מחסנים, שטחי שירות, משרדים וחנויות לדירות מגורים, ללא היתר, מתרחשת גם כיום כאשר משקיעים רוכשים נכסים ללא היתר למגורים במחיר נמוך בהרבה ממחיר של דירות מגורים, ומסבים את הנכס למגורים, לעיתים אף תוך פיצולו למספר יחידות דיור, ללא קבלת היתר לשימוש חורג כשבמרבית המקרים הדבר גם אינו אפשרי ולפעמים גם בניגוד להוראות התב"ע וזאת, ללא תשלום היטל השבחה לרשות המקומית, תוך יצירת עומס על התשתיות הקיימות והגדלת הצפיפות בבניינים קיימים.

תופעות כאלה ראוי שיטופלו על ידי הרשות המקומית באמצעות הגשת כתב אישום ונקיטת כל ההליכים המנהליים והשיפוטיים כנגד עבירות הבנייה.

ואולם אם בכל זאת רוצים לשקול שימוש באמצעי של שלילת פטור ממס שבח בשל עבירות תכנון ובנייה, הרי שהדבר צריך להיעשות בחקיקה מפורשת ובוודאי שאין להחילה באופן רטרואקטיבי. יש לקבוע כללים ברורים בנוגע למועד הקובע לשלילת מעמדן של דירות ששימשו למגורים ואין להן היתר למגורים, לקבוע מבחנים לשלילת הזכאות במיוחד ביחס לדירות ישנות, לרבות קביעת הוראות מעבר ומתן התייחסות לדירות שכבר סווגו בעבר כדירות מגורים על ידי רשות המסים בעת מכירתם ו/או רכישתם, וכן הוראות בנוגע לסיווגם של דירות מגורים נוספות שיש למוכר / קונה לצורך הקביעה האם למוכר או לקונה יש דירת מגורים נוספת ועוד.

טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא, ולמיטב ידיעתי, על החלטת ועדת הערר בעניין שטיין הוגש ערעור על ידי רשות המסים לבית המשפט העליון.

אמשיך לעקוב ואעדכן אתכם בהתפתחויות.

עו"ד דוד מלניק
Your Personal Lawyer