תכנון משפטי רפואי כחלופה לאפוטרופסות
תכנון משפטי רפואי מוקדם נועד למנוע את הצורך במינוי אפוטרופוס לגוף במצבים בהם החולה אינו מסוגל לקבל החלטות בנוגע לגופו ובכך לחסוך בזמן ומשאבים הכרוכים בפנייה לבית משפט ובנוסף נועד להבטיח כי טיפול רפואי כזה יעשה בהתאם לרצון החולה והעדפותיו. כפי שיפורט להלן החוק מבחין בין שני מצבים: חולים שאינם חולים סופניים וחולים סופניים וביחס לכל אחד מהם חלות הוראות דין שונות וקיימים כלים משפטיים שונים במסגרת התכנון משפטי רפואי מוקדם.
אנשים כשירים וצלולים מבחינה קוגניטיבית יכולים לקבל החלטות בנוגע לגופם, ביחס לטיפולים רפואיים שברצונם לקבל וביחס לטיפולים רפואיים שאין ברצונם לקבל ולא ניתן לתת להם טיפול רפואי כפוי . בהתאם לחוק זכויות החולה התשנ"ו1996- הרופא המטפל חייב לתת לחולה הסבר מקיף על הטיפול הרפואי הנדרש לרבות מהות הטיפול, הסיכונים הכרוכים בו והאלטרנטיבות לטיפול ובמצב כזה הרי שהאדם יכול לקבל החלטה שקולה, בהתאם לשיקול דעתו על בסיס בחירה בין אפשרויות. ואולם במצבים של אובדן צלילות או כשירות קוגניטיבית בשל נסיבות פתאומיות כגון תאונת דרכים או אירוע רפואי חריג או בשל נסיבות של התדרדרות איטית בהם האדם מודע לכך שבשלב מסוים הוא יאבד את הכשירות והיכולת לקבל החלות על גופו כגון במצב של מחלה סופנית – האדם החולה אינו יכול לקבל החלטות רפואיות ולומר באיזה טיפול רפואי הוא מעוניין ולאיזה טיפול רפואי הוא מתנגד. במצב כזה קיימת אפשרות למנות לחולה אפוטרופוס לגוף (בדרך כלל מי מבני המשפחה הקרובים), שתפקידו הוא לתת הסכמה לטיפול רפואי במקום החולה בהתאם לשיקול דעתו לשם הבטחת "טובת החולה".
על מנת להימנע ממצב של מינוי אפוטרופוס לגוף, יכול אדם, בעודו צלול וכשיר קוגניטיבית למנות כל אדם שירצה : בן משפחה, חבר, איש מקצוע בתחומים שונים, בהתאם לשיקול דעתו, כמיופה הכוח שלו לביצוע פעולות רפואיות בשמו או לחילופין להגדיר מראש באמצעות "הנחיות רפואיות מקדימות" ,שיגדירו לרופאים מהם העדפותיו ורצונותיו. ייפוי הכוח הרפואי נכנס לתוקף רק כאשר החולה אינו מסוגל להביע את דעת ותוקפו לחמש שנים בלבד מיום הוצאתו כך שיש לחדשו אחת לחמש שנים.
הכנה מראש של ייפוי כח על פי חוק זכויות החולה או חוק החולה הנוטה למות וכן מתן הנחיות רפואיות מקדימות עשויה לחסוך במקרים רבים את הצורך, מבחינה משפטית, למנות אפוטרופוס לגוף לאדם, שכן עם כניסת אותו אדם למצב של חוסר כשירות מנטאלית נכנסים לתוקף ייפוי הכח וההנחיות המוקדמות המאפשרות ביצוע פעולות רפואיות בהתאם להוראות מיופה הכח או לפי ההנחיות הפנימיות.
ייפוי כוח רפואי מכוח סעיף 16 לחוק זכויות החולה
במצבים בהם קיים צורך לקבלת החלטות רפואיות, המחייבות קבלת הסכמת החולה, אך האדם אינו מסוגל להביע את הסכמתו ו/או עמדתו ביחס לטיפול הנדרש וזאת בשל מצב רפואי זמני או קבוע, בשל מצב רפואי פתאומי או בסיום תהליך מחלה ממושך, בשל ליקוי קוגניטיבי, דמנציה, אלצהיימר או מחלה אחרת, בהעדר תכנון משפטי רפואי מקדים קיים צורך להגיש בקשה למינוי אפוטרופוס לגוף ובדרך כלל גם לרכוש מטעם קרוביו על מנת שהאפוטרופוס יקבל החלטות בשם החולה. הליכי המינוי של האפוטרופוס עשויים לקחת זמן, במסגרת ההליך עשויים להתגלות סכסוכים בתוך המשפחה בנוגע לזהות האפוטרופוס ובמקרים של מחלוקת בית המשפט עשוי למנות אפוטרופוס חיצוני שעשוי לפעול בהתאם "לטובת החולה" האובייקטיבית שלעיתים אינה עולה בקנה אחד עם רצונו של החולה הספציפי. בנוסף הבקשה עשויה להיות כרוכה באובדן הכשרות והמעמד המשפטי של החולה. במצב שאדם צלול ומבין עומדת בפניו האפשרות למנות כל אדם שיבחר לשמש כמיופה כוחו לקבלת החלטות רפואיות במקרה של העדר כשירות ובסמכותו להסכים או לסרב לטיפול רפואי בשם החולה.
הסמכויות ביפוי הכח ומועד כניסתו לתוקף
ייפוי הכוח ייכתב במסמך ברור שיכלול את הסמכויות הניתנות למיופה הכוח. פעולת מיופה הכוח תתאפשר בהתאם להנחיות החולה בייפוי הכוח ורק כאשר אין החולה מסוגל עוד להביע את דעתו. החוק מאפשר גמישות רבה בניסוח ייפוי הכו. מחד, ניתן להעניק למיופה הכוח שיקול דעת מוחלט, כפי רצונו, להסכמה או סירוב לקבלת טיפול וסוג הטיפול ומאידך ניתן לקבוע הסדר מפורט שיכלול הוראות מפורטות ביחס למצבים שונים, טיפולים מועדפים, טיפולים שמסרבים להם ועוד.
מהו משך תוקפו של יפוי הכח?
תוקפו של ייפוי הכוח הינו לעשר שנים אלא אם בוטל קודם לכן או שונה על ידי החולה.
למי מתאים ייפוי כח לפי סעיף 16 לחוק זכויות החולה?
ייפוי כח לפי סעיף 16 חוק זכויות החולה מתאים בעיקר לאנשים שעדיין לא הגיעו למצב המוגדר סופני, בו הזמן שנותר להם לחיות הינו פחות מחצי שנה. מובן כי ייפוי כח כזה יכול לשרת את כולם שכן כל אחד עשוי למצוא עצמו במצב של אובדן כושר מנטאלי, בכל גיל, ואולם אנשים צעירים בדרך כלל נמנעים מלחשוב על נושאים מוסג זה. יחד עם זאת אנשים שרואים חשיבות בקביעת דרך הטיפול בהם במקרה שלאי תהיהלהם יכולת לעשות זאת בעצמם וכן אנשים חולים במחלות שאינן סופניות עשויים למצוא בכלי משפטי זה תועלת רבה.
הימנעות מטיפול רפואי מאריך חיים בהתאם לחוק החולה נוטה למות
מיהו חולה הנוטה למות?
אדם שרופא מוסמך קבע שהוא סובל ממחלה חשוכת מרפא ובעקבותיה הוא צפוי למות בתוך שישה חודשים אף אם יוענק לו טיפול רפואי.
מיהו חולה נוטה למות בשלב סופי?
אדם שרופא קבע כי הוא סובל ממחלה חשוכת מרפא וכשלו מערכות חיוניות בגופו והוא צפוי למות בתוך שבועיים אף אם יוענק לו טיפול רפואי.
כיצד נקבע רצון החולה להימנע מטיפול רפואי מאריך חיים?
חולה נוטה למות שהינו "בעל כשירות " כלומר שיש לו יכולת הבנה בנוגע למצבו ומסוגל להביע את רצונו – יש לשאול אותו מפורשות ובהתאם לרצונו יש לקבוע את הטיפול הרפואי .
חולה נוטה למות שאינו "בעל כשירות" כלומר שאין לו יכול הבנה ו/או אינו יכול להביע את רצונו בעניין המשך הטיפול בו, יש לברר את רצונו באחת הדרכים הבאות:
- בהתאם להנחיות רפואיות המקדימות.
- בהתאם להחלטה של מיופה הכוח שמונה מטעם החולה לפי חוק החולה הנוטה למות.
- בהתאם להחלטה של ועדה מוסדית או ארצית שהינן ועדות רב מקצועיות שחבריה הינם בתחום הרפואה, דת, משפט ורווחה.
ערר על החלטות בנוגע לדרך הטיפול
ניתן להגיש השגות על אופן הטיפול בחולה הנוטה למות ובכל עניין העוסק ביישום החוק. הערר יוגש על ידי אדם קרוב. הוועדה הארצית תדון בערעורים על החלטת הוועדה המוסדית. ראוי לציין כי אדם קרוב אינו בהכרח בן משפחה אלא אדם שהכיר את המטופל לאורך זמן וקיים עמו קשר רציף וכי לא בהכרח אפוטרופוס או בן משפחה יוגדרו "אדם קרוב.
מאילו טיפולים ניתן להימנע ומאילו טיפולים לא ניתן להימנע?
חוק החולה נוטה למות מבדיל בין טיפול רפואי רציף הניתן ללא הפסקות לבין טיפול מחזורי שיש לו התחלה וסוף מוגדרים מראש והניתן במחזורים. החוק קובע כי ניתן להימנע מטיפול רפואי או להפסיקו רק אם מדובר בטיפוליים מחזוריים. טיפולים מחזוריים יכולים להיות הקרנות, כימותרפיה , טיפולי דיאליזה וכיוצא באלה. מנגד, לא ניתן להפסיק טיפולים רציפים כגון ניתוק ממכונת הנשמה שכן מדובר בפעולה רציפה ואולם עדיין קיימת אפשרות לניתוק ממכונת הנשמה כשהמכונה פועלת לתקופה קצובה ב אמצעים טכנולוגיים, וככזו היא נחשבת בפעולת באופן מחזורי.
אילו פעולות אסורות על פי חוק?
- לגרום להמתה של החולה במעשה ולעניין זה אין חשיבות לשאלה אם מדובר בהמתת חסד אם לאו.
- לסייע להתאבדות
- המתה פסיבית הנובעת מהפסקת טיפול רפואי רציף
אלו טיפולים יוענקו לחולה הנוטה למות במצב חירום רפואי?
במצבי חירום רפואיים מחויבים הרופאים להציל את חייו של אדם גם ללא הסכמתו, גם כאשר מדובר בחולה סופני הנוטה למות, אלא אם עולה מבירור רצונו בהתבסס על המסמכים שערך או בהתאם לקביעת רופא אחראי כי ביקש להימנע מטיפול רפואי במצבי חירום.
תכנון מוקדם – הכנת מסמכים מבעוד מועד המעידים על רצון החולה
הנחיות רפואיות מקדימות בהתאם לחוק החולה הנוטה למות
מסמך "הנחיות רפואיות מקדימות" הוא מסמך בכתב המפרט את הסכמותיו, רצונותיו של החולה הנוטה למות בכל הנוגע לטיפולים רפואיים שיינתנו או שלא יינתנו לו במקרה שלא יוכל לקבל החלטות רפואיות בשל אובדן צלילות או כשירות.
"הנחיות רפואיות מקדימות" י מפרטות אילו פעולות רפואיות מבקש החולה שיוענקו לו. ניתן לקבוע מה ייחשב סבל משמעותי לחולה. המסמך צריך להיחתם על ידי שני עדים שאין להם אינטרס כלכלי או משפחתי ביחס לחולה.
מה משך תוקפן של ההנחיות?
תוקף ההנחיות הינו לתקופה של חמש שנים לכל היותר וניתן להאריך את תוקף ההנחיות לתקופות נוספות של חמש שנים בכל פעם.
יתרונן של הנחיות רפואיות מקדימות בכך שהן מאפשרות גם למי שאין להם בני משפחה או מכרים שהם סומכים עליהם לפעול להגשמת רצונם באמצעות מסמך הנחיות רפואיות לצוות הרפואי.
קבלת מידע רפואי טרם קבלת ההחלטה
אם האדם כבר מוגדר כחולה הנוטה למות הוא צריך לקבל מידע רפואי מרופא מומחה וזאת להבדיל מאדם שאינו נוטה למות ויכול לקבל מידע רפואי מאחות מוסמכת . הצורך בקבלת מידע הרפואי מאיש מקצוע נחוצה לשם קבלת החלטות גורליות בנוגע להמשך חייו או הפסקתם.
על הרופא או האחות לחתום על טופס ההנחיות ולציין מהו המידע הרפואי שנתנו.
הכנת ייפוי כוח בהתאם לחוק החולה הנוטה למות
אופציה נוספת, המהווה חלופה להנחיות רפואיות מקדימות הינה שימוש בייפוי כח. ייפוי הכוח מאפשר לחולה הנוטה למות למנות מיופה כוח שיקבל בעבורו ההחלטות רפואיות. ייפוי הכוח ייכנס לתוקף רק כאשר החולה הנוטה למות אינו מסוגל עוד להביע את דעתו.
ייפוי הכוח אינו חייב לפרט באיזה סוג של טיפולים החולה מעוניין ובאיזה לא והיא מסמיכה את מיופה הכוח לקבל החלטות עתידיות במקרה הצורך. תוקפו של ייפוי הכוח הוא לחמש שנים.
ניתן לבטל את ההנחיות המקדימות או את ייפוי הכוח על ידי כתב ביטול בכתב בפני שני עדים.
ייפוי הכוח מאפשר גמישות רבה יותר לקבלת החלטות על ידי מיופה הכוח וזאת בהתאם לנסיבות וההתפתחות הרפואית. ההנחיות המוקדמות, מעצם טיבן, אינן יכולות לכלול את כל המצבים האפשריים ואת כל הטיפולים האפשריים ובמקרים רבים לאחר כתיבת ההנחיות מתגלות שיטות ואמצעים חדשים ובהיעדר התייחסות אליהם קיים קושי לבצען בעוד שמיופה הכוח יוכל לאשר טיפולים חדשים ולהפעיל שיקול דעת גמיש יותר.
